פסק-דין בתיק ע"א 9293/06

הרקע העובדתי וההליכים עד כה

1.         המערערת היא הזוכה בתיק הוצאה לפועל שמספרו 03-24570-01-8, בו המשיבה הפורמלית היא החייבת (להלן: "החייבת").

2.         המערערת הטילה עיקול על כספי החייבת בחשבונות בנק המתנהלים אצל המשיב (להלן: "הבנק") עד לגובה סכום החוב בתיק, בשיעור 44,422.75 ש"ח (להלן: "סכום החוב"). צו העיקול הגיע לבנק ביום 19.11.01. באותו יום שלח הבנק את תשובתו לצו העיקול (נספח ב' לערעור) בה הודיע, כי לזכות החייבת רשומה בסניפו יתרה בגובה סכום החוב, בחשבון פיקדון מסוג "פר"מ+". בסוף תשובתו ציין הבנק כי:

"הזכויות בחשבונות החייב כפופות לזכויותנו בגין שרותים בנקאיים וחובותיו והתחייבויותיו של החייב כלפי הבנק.

לאור האמור לעיל, אנו מתנגדים לצו העיקול ואישורו עד כמה שהוא בא לפגוע בזכויותינו ו/או למעט מהם, בכל צורה ואופן.

היתרה הנה חלק מיתרת זכות גבוהה יותר הכפופה במלואה לזכויות הבנק".

3.         המערערת, אשר ראתה את תשובת הבנק כהודאה בהחזקת כספי העיקול, הגישה בקשה לממש את כספי העיקול ולהורות על העברתם ללשכת ההוצאה לפועל (יצויין, כי בקשת המערערת לא צורפה כנספח לערעור זה, אך מתוך החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתן ללמוד כי כותרת הבקשה היתה "בקשה ליתן החלטה בדבר הכספים העומדים בבנק"). בהחלטתו מיום 12.5.02 הורה ראש ההוצאה לפועל לבנק "להעביר את כספי העיקול ללשכת ההוצל"פ או לפרט תוך 30 יום מהם התחייבויות החייב כלפי המחזיק (הבנק - א.פ.) העולות על זכויותיו" (נספח ג' לערעור).

4.         לטענת המערערת, הבנק התעלם מהחלטת ראש ההוצאה לפועל, לא העביר את כספי העיקול ללשכת ההוצאה לפועל ולא נתן את הפירוט כפי שנתבקש. לפיכך הגישה המערערת בקשה לחייבו בתשלום החוב הפסוק, לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל" או "החוק"). לקראת הדיון בבקשה, שנקבע ליום 20.10.03, לא הוגש תצהיר מטעם הבנק וראש ההוצאה לפועל דחה את הדיון על מנת לאפשר לבנק להגיש תצהיר מפורט בצירוף אסמכתאות. הבנק הגיש את תצהירו של מר שלום עמר אשר נחקר בדיון שנערך ביום 19.1.04. הצדדים סיכמו טענותיהם, וביום 22.4.04 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל, שדחתה את בקשת המערערת לחייב את הבנק בחוב הפסוק. ראש ההוצאה לפועל קבע, כמימצא עובדתי, כי במועדים הרלבנטיים לצו העיקול עמד חשבונה של החייבת על יתרת חובה. כן קבע, כי לבנק זכות עדיפה וקודמת בכספי הפיקדון הן מכוח זכות קיזוז הנתונה לו והן מכוח שעבודים ספציפיים שרשם לטובתו (להלן: "ההחלטה הראשונה").

5.         המערערת הגישה ערעור על ההחלטה הראשונה לבית משפט זה (ע"א 5336/04). בפסק דין מיום 2.11.04, נמנע בית המשפט (כב' השופט ב. אוקון) מהתערבות בקביעתו העובדתית של ראש ההוצאה לפועל, היינו כי חשבון החייבת היה ביתרת חובה. עם זאת, הערעור התקבל והוחזר לראש ההוצאה לפועל על מנת להכריע בשאלת נפקותה של תשובתו הלאקונית וחסרת הפירוט של הבנק לצו העיקול. בית המשפט ניסח את השאלה כך:

"על פי הצו, שומה היה על הבנק למסור, בתגובה לאותו צו, את הזכויות ואת מועד מימושן, וכן את סיכומי החובות וזמני פרעונם. כן חייב את הבנק למסור נתונים אודות מהות הזכויות וכמותן. הבנק מסר נתון הנוגע לזכויות, אך נמנע מלפרט את שיעורי החובות, מקורם של אותם חובות ויחסם אל הזכויות. על כן, עולה שאלה אם יכול הבנק בשלב מאוחר יותר להתגבר על מחדליו הקודמים, ולהעלות, לראשונה, טענות אשר אינן כלולות כראוי בהודעתו לבית המשפט. במיוחד מתעוררת שאלה אם די בנוסח האומר: "לאור האמור לעיל אנו מתנגדים לצו העיקול... עד כמה שהוא בא לפגוע בזכויותינו", כאשר אותן זכויות אינן מפורטות כנדרש".

(להלן: "פסק הדין בערעור").

בהתאם לפסק הדין בערעור הוחזר הדיון לראש ההוצאה לפועל. הצדדים הגישו סיכומיהם, וביום 28.5.06 ניתנה ההחלטה נשוא ערעור זה.

החלטת ראש ההוצאה לפועל נשוא הערעור

6.         בהחלטתו השיב ראש ההוצאה לפועל על השאלה שהוחזרה להכרעתו באמצעות בחינת ההסדר הקבוע בפרק ד' לחוק ההוצאה לפועל הדן בנושא "עיקול בידי צד שלישי". לשיטתו של ראש ההוצאה לפועל, התרופה "ההוצל"פית" העומדת לרשות זוכה, אשר סבור שתשובתו של צד שלישי אינה שלמה או אינה נכונה, מעוגנת בסעיף 46(א) לחוק, ולפיו רשאי ראש ההוצאה לפועל, לפי בקשת זוכה, להזמין את הצד השלישי לחקירה. סעיף 46(ב) לחוק מותיר בידי הזוכה תרופה "אזרחית" חלופית בקובעו כי התרופה "ההוצל"פית" אינה גורעת מאחריותו של הצד השלישי על פי כל דין. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי מטרת ההסדר ההוצל"פי הינה ליעל ולפשט את ההליכים ללא צורך בדיונים משפטים סבוכים ככל שהדבר ניתן, וההליכים שהתנהלו במקרה דנן לא חרגו מדלת אמותיו של ההסדר האמור. המערערת אמנם לא ביקשה לזמן את הבנק לחקירה על תוכן תשובתו לצו העיקול, אך פעלה בדרך אחרת המשיגה מטרה זהה וביקשה צו המורה לו למסור פירוט מתאים שכולל דפי חשבון. דרישתה נענתה ואף לאחר המצאת הפרטים על ידי הבנק לא ביקשה המערערת לזמן את הבנק לחקירה לפי סעיף 46(א) לחוק, אלא סברה כי די בחומר הראיות המצוי בידה לשם הוכחת חבותו של הבנק לפי סעיף 48 לחוק.

ראש ההוצאה לפועל הדגיש, כי על פי ההלכה לא ניתן לחייב צד שלישי בתשלום החוב הפסוק ללא הוכחה פוזיטיבית כי החזיק במועד הקובע כספים המגיעים לחייב, וזאת גם במקרה שבו התרשל בכל הקשור לחובתו לשתף פעולה בהליכי ההוצאה לפועל. פגם בהתנהגותו הדיונית של צד שלישי יכול לבוא לידי ביטוי באמצעות פסיקת הוצאות לחובתו (רע"א 4083/00 קוטב חברה לסחר ושירותים בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2001(1) 1689 (2001), להלן: "עניין קוטב"). עוד הוסיף ראש ההוצאה לפועל, כי:

"בנסיבות הספציפיות של מקרה זה... משהפרטים נמסרו לזוכה על פי בקשתו הפכה השאלה נשוא דיוננו לבלתי רלוונטית, שכן הזוכה בחר ללכת בדרך דיונית מסוימת לפיה הוא עמד על כך שיקבל את הפרטים שהחסיר מהבנק. הזוכה נהג בדרך דיונית זו מתוך מטרה ובתקווה להוכיח באמצעות המסמכים שיומצאו לו, את חבותו של הבנק בהתאם להוראת סעיף 48 לחוק.

והנה עתה, לאחר שתקוותו של הזוכה נכזבה והפרטים שסופקו לו על ידי הבנק לא היה בהם כדי להוכיח את בקשתו עפ"י סעיף 48 לחוק, והבקשה נדחתה, מבקש הזוכה לשנות את דרך הילוכו ומנסה הוא להוכיח את חבות הבנק בעילה אחרת של אי-המצאת הפירוט מלכתחילה.

כבר נפסק שאין להשלים עם דרך זו. המבקש בחר במסלול דיוני מסוים לשם הוכחת חבותו של הבנק בהתאם לסעיף 48 לחוק. לאחר שההתדיינות מוצתה במסלול הדיוני שנבחר על ידו, הזוכה אינו יכול לשנות את הלך מחשבתו ולהתחרט על מהלך דיוני שנקט ואשר הושלם על פי בקשתו. רוצה לומר: שהזוכה אינו יכול עוד להסתמך על אי-המצאת פרטים על ידי הבנק לאחר שפרטים אלה כבר הומצאו לידיו על פי בקשתו וביוזמתו (השוו לעניין זה: ע"א (מחוזי י-ם) 6006/05 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' דוד חסון (פורסם באתר נבו))".

בשולי החלטתו הבהיר ראש ההוצאה לפועל, כי הדרך בה בחרה המערערת היא הדרך הנכונה בהיותה תואמת את "ההסדר ההוצל"פי", אך אין בה כדי לגרוע מאחריותו של הבנק על פי כל דין.

טענות הצדדים בערעור